החלטה בתיק מ"ת 7035-01-10 - פסקדין

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים הפליליים המתנהלים כנגדו וזאת בהתאם לסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 (1) + 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981.

מחומר החקירה המצוי בתיק החקירה- עדות המתלוננת עולה כי ביום 29.11.09 בסמוך לשעה 08:00 עת הלכה המתלוננת ח.ש.- קטינה ילידת 1993, לכיוון בית הספר, שמעה לפתע את המשיב קורא לה. הוא התחיל לרוץ אחריה ואמר שהוא מבקש סליחה ורוצה לדבר עימה. לדברי המתלוננת היא המשיכה ללכת והוא המשיך לרוץ אחריה, היא אמרה לו שאינה רוצה לדבר עימו ואם ימשיך ללכת אחריה תקרא למשטרה, וכשהרימה הטלפון פנה ונעלם (עדות ח.ש. מיום 29.11.09 ש' 5 - 7).

בגין אירוע זה נחקר המשיב תחת אזהרה ובחקירתו, מאשר הוא כי אכן הלך לעבודה באותו הבוקר, ראה את המתלוננת וניגש אליה לבקש סליחה. אמר לה כי רוצה לדבר איתה ולבקש סליחה על מה שקרה, היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר והוא הלך ישר לצידו השני של הרחוב ואמר שלא יטריד אותה יותר ומאז לא דיבר איתה (חקירת המשיב תחת אזהרה מיום 5.1.10 שעה 20:57 ש' 2-4).

נוכח העדויות הללו נדמה כי העובדות העומדות בבסיסו של כתב האישום בעיקרן אינן שנויות במחלוקת.

לטענת ב"כ המשיב העובדות המפורטות בכתב האישום אינן עולות כדי פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק.

לדבריה, המתלוננת בעדותה מתארת אירוע קצר מאוד, מאשרת כי כאשר אמרה למשיב שאינה רוצה לדבר איתו, וכשהיא תתקשר לשיטור המשיב עבר מדרכה ועזב, מאשרת כי מדובר היה במפגש מקרי ברחוב וכי המשיב אמר לה מפורשות כי רוצה לבקש ממנה סליחה .

ב"כ המשיב מוסיפה כי כאשר נשאלת המתלוננת אם המשיב הטריד אותה בכל דרך שהיא משיבה היא לא.

המתלוננת נשאלת ע"י החוקרת אם יתכן שהמשיב באמת רק רצה לבקש סליחה ולא אפשרו לו והיא משיבה כן, אבל אני לא רוצה לשמוע אותו.

ב"כ המשיב מטעימה כי דבריה אלו של המתלוננת מתיישבים ועולים בקנה אחד עם גרסת המשיב, לפיה כל שביקש זה לבקש סליחה כנה ואמיתית מהמתלוננת, לא התחקה אחריה, לא תכנן את המפגש ולא בלש אחריה ולא התכוון להטרידה.

ב"כ המשיב טוענת כי מבחינה משפטית הטרדה נבחנת במבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. לדבריה לא כל אי נוחות מינימלית באה בגדר הטרדה כמשמעה בחוק אלא צריכה להיות פגיעה ממשית בפרטיות.

מפגש אקראי בעיבורה של עיר, לא מהווה פלישה לפרטיותה של המתלוננת גם אם הוא מעורר בה אי נוחות ומציף בה זיכרון עבר.

עוד מבקשת להדגיש ב"כ המשיב כי המשיב עשה את שעשה בתום לב, ביקש סליחה כנה ואמיתית מהמתלוננת, ולא ביקש או התכוון לפגוע בפרטיותה או להטרידה.

מכל מקום, לדבריה, גם אם ניתן לטעון כי בדחק ניתן לפרש מעשי המשיב כבילוש והתחקות, הרי שעומדת למשיב הגנת תום הלב בנסיבות בהן המשיב לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת. 

ב"כ המבקשת מנגד, טוען כי לא ניתן לטעון להגנת תום הלב באשר המשיב מנוע מלהטריד את המתלוננת הספציפית הזו. נוכח עברו של המשיב והעובדה כי בין השניים התנהל הליך קודם בו יוחסו למשיב עבירות דומות, במסגרתו נשפט המשיב ונגזר דינו למאסר בפועל ומאסר על תנאי, ידע גם ידע המשיב כי הוא מנוע מלשוב ולפנות למתלוננת.

לדבריו למשיב היתה מודעות מלאה לעובדה כי אסור לו להטריד את המתלוננת, ומשפנה אליה בנסיבות הללו, לא ניתן לטעון לתום ליבו. העובדה כי שב ופנה למתלוננת, גם לאחר שנשפט וריצה מאסר בגין עבירות הטרדה שביצע כלפיה בעבר מלמדת על אובססיביות שהוא מגלה כלפיה.

ב"כ המבקשת מוסיף כי נוכח עברו הפלילי של המשיב, והעובדה כי שב לבצע עבירות דומות עולה כי מדובר במי שהינו מסוכן ושלא ניתן ליתן בו אמון.

דיון

חוק הגנת הפרטיות לא נחקק בחלל משפטי ריק, שהרי בעקבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועלתה הזכות לפרטיות למעלת זכות חוקתית שיש לפרשה מתוך מבט רחב ולא טכני.